כשהתחלתי לצייר את הציור הזה, כל משיכת מכחול הייתה כמו התמודדות עם כאב שאי אפשר לתאר במילים. החייל, עטוף בטלית עם פסים אדומים, מסמל את הדם והסבל שהעם הזה חווה בלי סוף.

התפילין שבראשו ועל ידו הם כמו מגנים, חומת אמונה שמגינה עליו מהסערה שבחוץ. השביעי לאוקטובר תמיד מהדהד בתודעה, מלווה בזעקת “שמע ישראל”, זעקה לגאולה והתחדשות שמגיעה מעומק הלב.

הטלית מחבקת את החייל שומרת עליו ומשרישה כוח  ותקווה להמשיך. היה קשה לי כשציירת להביע את כל הרגש הזה, אך רציתי שהצופה ירגיש את הרבדים העמוקים, את החיבור הבלתי ניתן לניתוק בין האדם ואמונתו, גם כשהכאב  בלתי נסבל אין ייאוש בעולם כלל.